<h1>תניא רבתי סימן ע"א</h1>
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין כוכין וקברות במועד. לקבור בהן אחר המועד, כן פירשו רבינו חננאל ורבינו יצחק פאסי ז"ל. ועושין ארון עם המת בחצר. אבל לא חוץ לחצר. שהרואים יאמרו מותר לעשות מלאכה בחולו של מועד. ואינן יודעין שלצורך המת הם עושין. תנינא להא דתנו רבנן עושין כל צרכי המת. גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו. והלכתא כוותיה דסתם מתניתין כוותיה. ירושלמי [מו"ק פ"א ה"ו] לא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אם היה אדם מפורסם עושים לו ארון אפילו בשוק. כד דמך ר' חנינא עבדו ליה רבנן ארונא בשוקא. והכל מודים שלא יקוץ לו ארזים. ודכוותיה לא יחצוב לו אבנים. ואם היו חצובות. פלוגתא דר' יהודה ורבנן.
<h2>דף יט.</h2>
הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה. שמונה ימים קודם הרגל. בטלה ממנה גזרת שלשים. מפני שאמרו שבת עולה למנין שבעה ימי אבלות ואינה מפסקת. הרגלים מפסיקין ואינן עולין. ואם קיים כפית המטה קודם לרגל אפילו יום אחד או אפילו שעה אחת אין צריך לכפותה אחר הרגל. ואם חל שביעי שלו להיות ערב הרגל מגלח ערב הרגל, דיום שביעי עולה לו למנין שבעה ולמנין שלשים. דמקצת היום ככולו בין למנין שבעה בין למנין שלשים כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף כ.</h2>
תנו רבנן מועד עצמו עולה למנין שלשים ואינו עולה למנין שבעה. ובעי למינקט בתר הכי שבעת ימי אבלות. ומונה שלשים יום מיום שנפטר המת. ואע"ג דליכא אבלות במועד דברים שבצנעה נוהג, כגון תשמיש המטה. והכי אמרו משמיה דגאון ז"ל. היכא דשכיב ליה שיכבא ביום טוב ראשון או ביום טוב שני, או בחולא דמועדא. או ביום טוב ראשון של יום טוב האחרון. לא נהיג אבלא עד דנפקו יומי טבא כולהו. אבל יומא בתרא דמדרבנן הוא. מיסלק סליק ליה למנין שבעה. ואבלות לא נהיג ליה ביה כלל. אבל שכיב ליה שיכבא ביום טוב שני דעצרת. כיון דעיקר אבלות יום ראשון הוא. דכתיב (ויקרא י') ואכלתי חטאת היום. היום אסור ולמחר מותר. וכתיב (עמוס ח') ואחריתה כיום מר. וכיון דיום ראשון דאבל דאורייתא. ויום טוב שני ספיקא דרבנן. אתי ודאי דיחיד ודחי ספק עשה דרבים. וכן פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל. וכן מצאתי בשם רבינו חננאל ורבינו ישעיה ז"ל. ויש שפוסקין שאפילו אם מת לו מת ביום טוב אחרון, שאינו נוהג בו אבלות כלל. ואינו מונה שבעה עד אחר יום טוב.
<h2>דף כד:</h2>
דרש רב ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה, יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר. כלומר הקובר את מתו יום אחד לפני עצרת עם יום עצרת נחשבין לו ארבעה עשר יום, ולאחר עצרת אינו צריך לנהוג אבלות כי אם ששה עשר יום. אדבריה רב פפא לרב אדא סבא ודרש. יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר. אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים יום. ואינו צריך לנהוג אבלות אחר החג אלא תשעה יום, ומקצת היום ככולו. וכן הלכתא. מצאתי בשם הר' זרחיה בעל המאור ז"ל שכתב. מי שמת לו מת בערב ראש השנה דקיימא לן יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום. איכא דאמר בעי לאשלומי עלייהו שיתא עשר יומי, דהוו להו תמניא יומי (יום אחד) לפני יום הכפורים ויום הכפורים שבעה. הרי כאן (כ"ח) [כ"ט] יום. ולכי נפיק יומא דכפורי משלים עלייהו מקצת יום שלשים. ואיכא דאמר מותר לגלח ערב יום הכפורים. שכיון שיצא בימים של חול וחלה עלייהו מקצת גזרת יום שלשים עלתה לו מקצתה ככולה. ואע"פ שלא קיים גזרת שבעה. ומצאתי בשם הר' אביגדור כהן צדק ז"ל שהשיב למורי הרב חביבי ז"ל, מי שמת לו מת בערב ראש השנה שאסור בתספורת בערב יום הכפורים. והא דתנן [י"ט ע"א] יום הכפורים כרגלים, הני מילי הקובר את מתו קודם לכן שבעה ימים. דכיון דמנה שבעה ונהג אבלות כדינם. מכאן ואילך קילא מצות שלשים להתבטל מפני יום הכפורים דחשיב כרגל. אבל קברו ערב ראש השנה דלא נהג אבלות שבעה מפני ראש השנה דביטלה, לא קילא גזירת שלשים להתבטל שיהא מותר בתספורת בערב יום הכפורים. והיינו דאמרינן בגמרא, ערב ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר דמשמע שצריך להשלים. אי נמי מצינו למימר דאין שבעה מבטלין גזירת שלשים אלא לענין תספורת בלבד דהוי כבוד הרגל. אבל ליכנס לבית השמחה לא. ותדע דפלוגתא דאבא שאול ורבנן בגילוח איירי. ואע"ג דאבא שאול שרי לגלח אפילו אחר הרגל אם לא גלח ערב דידיה. טעמא דמילתא הואיל ואישתרי אישתרי. מיהו תחלת ההיתר ועיקרו לכבוד הרגל היה. הילכך האי דנחת לחושבנא. היינו ליכנס לבית השמחה, שצריך להשלים עוד ט"ז יום עד שלא יכנס לבית השמחה. עד כאן תשובת הרב.
